משנת ארץ ישראל על משנה שבת ז׳:א׳

1 פרק ז פותח חטיבה חדשה המונה את ל"ט אבות מלאכות, סכמה ספרותית-הלכתית העתידה להידון להלן, במבוא למשנה ב, וכאן נסתפק בקביעה שמשנה א מציגה את הצידוק המשפטי לצורך בהבחנות שאנו עתידים להבחין בהן במשנה ב. משנתנו קובעת: "העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת", כלומר אב מלאכה והתולדות שלו, "אינו חייב אלא חטאת אחת", אך רק במשנה ב נאמר מהו "מעין מלאכה אחת". שאר דברי המשנה הראשונה באים מכוחה של פסקה אחרונה זו שבמשנה א'. יחד עם זאת, ברור שהמשנה נוסחה לצורך הלכות שבת ובהקשר זה, אף שכוח הכלל ההלכתי שנקבע בה יפה גם בתחומים אחרים. כך למשל במשנת כריתות מעין הלכה זו לעניין המקיים יחסי אישות באיסור משנה, כריתות פ"ב מ"ג ומקבילותיה.

2 זאת ועוד, הקשר בין משנה א למשנה ב אינו הכרחי: המונחים "מלאכה אחת" ו"מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת" מובנים גם בלא הגדרת המונחים אב ותולדה. מעין מלאכה אחת הוא מונח כללי המציין מלאכות שהן דומות זו לזו, ואילו המונחים אב ותולדה הם ניסוח הלכתי המעיד על רמה גבוהה של ניסוח מונחים משפטיים מופשטים. במשנה אין עדיין הד ברור לפיתוח זה. 'מעין מלאכה אחת' מתפרש היטב גם כמלאכות דומות בלי החלוקה של אב ותולדה. וכך הוא גם בספרא: "הכיצד? מי שאין יודע עקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה, אף על פי שמעין אבות מלאכות עשה, אינו חייב אלא חטאת אחת" ספרי ויקרא, דיבורא דחובה פרק א ה"ז טז ע"א אב מלאכה הוא מלאכה חשובה וברורה ואין עדות שלאב יש תולדות. להלן, בסוף משנה ב' נרחיב בטיעון זה.

3 כלל גדול – מונח זה אינו שכיח בלשון חכמים, והוא מצוי במשנה שלוש פעמים בלבד בצירוף הפועל אמרו: "כלל גדול אמרו". במקצת ממופעיו של צירוף זה, מדובר בכלל ראשי המסתעף לכללי משנה, כגון במשנת שביעית משנה, שביעית פ"ז מ"א; פ"ח מ"א. בתלמוד הבבלי למשנתנו נאמר: "שבת ושביעית דאית בהו אבות ותולדות תנא כלל גדול" סח ע"א, אלא שהמונח כלל גדול מזדמן במקום אחר בתלמוד הבבלי בלא פירוט: "כלל גדול בדין המוציא מחברו עליו הראיה" בבא קמא מו ע"א, ושם משמעו כלל מרכזי וחשוב, אב להלכות רבות. בתלמוד הירושלמי נעשה ניסיון לדרג את הכלל הגדול: הכלל שלנו גדול מן הכלל שנאמר במסכת שביעית, והכלל שנאמר במסכת שביעית גדול מן הכלל שנאמר במעשרות, וכן הלאה. זהו כמובן פירוש דרשני המנסה להסיק מהמשנה מסקנות תיאורטיות שאינן נמצאות בה. בתלמוד הבבלי נאמר שמונח זה בא לומר שהכלל האמור במשנה ג הוא כלל רגיל סח ע"א. לדעתנו, מונח זה בא לציין את חשיבותו של הכלל שלפנינו, ולומר שהוא נוגע רק לדיני שבת, ושאין לתלות בניסוחו מסקנות אחרות.

4 אמרו – לא נאמר מי הם האומרים. בהמשך דברינו נראה שמשנתנו אינה כדעת "תני דבית רבי". לפיכך מותר לשער שהכלל שלפנינו הוא סיכום של דיונים הלכתיים שנתקיימו במשך דורות רבים ושיש כאן סיכום של תהליך הלכתי, של יצירה ספרותית מאוחרת יחסית הכוללת בתוכה את דעותיהם של הדורות הקודמים. כאמור, לא נאמר בכל ההיקרויות של מונח זה במשנה "כלל גדול", אלא: "כלל גדול אמרו". בשבת – בדיני שבת. כל השׂכֵיחַ עיקר השבת – מי ששכח את עיקר המועד של שבת, או את תאריך השבת, כגון מי שגלה למקום שאין בו יהודים או שנפל בשבי, ובלשון הבבלי: "תינוק שנשבה לבין הנכרים" סח ע"א - סט ע"א. ניתן לשער שמקרים מעין אלו היו נדירים ואולי אף לא חלו כלל, אלא שרצו חכמים להגדיר כדרכם את הקביעה ההלכתית גם במקרים תאורטיים למדי, כדי שכל מקרה שלא דנו בו, ייכנס אף הוא למסגרת הכלל. נזכיר שבימי חז"ל הבאת קרבן חטאת לא הייתה אפשרית, ולכן הדיון הבא במשנתנו הוא דיון עקרוני ואידאולוגי, אך לא דיון מעשי. הירושלמי מביא את הנוסח שיצא מבית מדרשו של רבי: "כל שאין יודע עיקר שבת". ואף שנוסח זה שונה מזה שבמשנתנו, אין צורך לומר שיש מחלוקת הלכתית בין שני הלשונות, משום שאפשר לומר שמדובר בשני תיאורים למצב אחד. ואולם שני התלמודים מעלים את האפשרות שיש לפנינו שתי מסורות החולקות זו על זו, ומכאן מי ששכח עיקר שבת התאריך של השבת חייב חטאת אחת. וגם מי שלא שמע על קיומו של מושג השבת כל עיקר פטורים לגמרי. אף על פי כן, נאמר בירושלמי שיש כאן הבדלי לשוני-סגנוני בלבד, ואילו בבבלי נאמר שיש כאן מחלוקת. אם כך ואם כך, מצינו בתוספתא מחלוקת מפורשת בעניין זה בין מונבז לבין רבי עקיבא: "גר שנתגייר בין הגוים ועשה מלאכה בשבת, רבי עקיבא מחייב ומונבז פוטר" פ"ח ה"ה, ולאחר מכן באים פרטי הוויכוח ביניהם. מונבז אינו חכם עצמאי, ואף אינו מכונה רבי. במקבילה שבתלמוד הבבלי, הוא נזכר כתלמיד הדן לפני רבי עקיבא סח ע"ב. כמו כן, הוא נזכר פעם אחת בספרא. אם כן, אין כאן מחלוקת אלא חילופי דברים בין תלמיד ותיק לרבו, וכך הובאו הדברים במסורת ארץ ישראל, ואילו הבבלי רואה בהם מחלוקת לכל דבר, אף שמעמד הוויכוח נשתמר בבבלי ביתר דיוק מבתוספתא.

5 מונבז הוא שם חריג, והוא דומה לשמו של מונבז המלך, נסיך חדייב אדייבנה שליד ארמניה, שהתגייר ועלה למלוכה בארצו, בילה את סוף ימיו בירושלים, וכמה מבניו השתתפו במרד הגדול. מונבז המלך הוא דוגמה לגר שהתגייר בין הגויים ומן הסתם למד את ההלכות רק משביקש להתגייר. מפתה מאוד לשער שמונבז הנזכר במשנתו הוא אחד מצאצאיו של המלך הגר, בן המנסה להגן על זכרו של אביו, שבשלבים הראשונים של יהדותו לא יכול היה לשמור מצוות כהלכה.

6 ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה אינו חייב אלא חטאת אחת – העיקרון הוא שהאדם מביא קרבן חטאת על שגגה אחת, כלומר על סוג אחד של עברה, אף אם עשה אותה כמה וכמה פעמים. וכפי שכבר אמרנו, כלל זה הוא מבית מדרשו של רבי עקיבא, ואילו מונבז חולק עליו. כמור לדעתנו הכלל הוא פרי התפתחות ספרותית-הלכתית ממושכת. לעומת זאת, גולדברג סבור שכלל גדול הוא בהכרח כלל קדום. לדעתו, הכלל נוסח בעמימות, ומונבז ורבי עקיבא חלקו בפרטיו. להלן נשוב לדון בשאלת תאריכה של המשנה.

7 עד כאן הפירוש לפי רוב עדי הנוסח, ברם ראוי להעיר שגרסת כתב יד קופמן היא: "אינו חייב אלא חטאת אחת", שהמילה "אלא", המצויה כאמור בכל עדי הנוסח, והיא הולמת את הנאמר בהמשך, נוספה בו על ידי מגיה. ואולם אפשר שמשנתנו נוסחה מתחילה כדעת מונבז, שאינו חייב מאומה ומעתיקים תיקנוה בהשפעת משנת כריתות פ"ג מ"י, כדי שתהלום את דברי רבי עקיבא.

8 והיודע עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כל שבת ושבת – כן הוא נוסח כתב יד קופמן לפי התיקון של המעתיק הראשון בגיליון, אך בפנים ובכתב יד פרמא וכתבי היד מנ: "חייב על כל מלאכה ומלאכה". בדפוסים, בגיליון כתב יד קופמן, בגיליון כתב יד פרמא וביתר כתבי היד, כולל בתלמוד הבבלי, נוסף: "היודע שהיא שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כל מלאכה ומלאכה" – תוספת זו נידונית בשני התלמודים ירו', פ"ז ה"א, ט ע"א-ט ע"ב; בבלי, כריתות טז ע"א-ע"ב. ההבדל בין שתי ההלכות ברור: בראשונה מדובר במי שאינו יודע בשוגג שהיום שבת, והשנייה עוסקת במי שיודע שהיום שבת אך אינו יודע שהמלאכות הללו אסורות בשבת. ההלכה הראשונה עוסקת בטעות אחת, והשנייה בסדרת טעויות בבלי ע ע"א. הספרא מנסח את שתי ההלכות בלשון שונה מעט: "והיודע עקר שבת, ועשה ואמר: 'אין זו שבת, אין זו שבת', ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה, חייב על כל שבת ושבת. והיודע שהוא שבת, וטעה ואמר: 'אין זו מלאכה, אין זו מלאכה', ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה - אם מענין אבות מלאכות עשה, חייב על כל אב מלאכה ומלאכה; ואם מעין מלאכה אחת, חייב על כל העלם והעלם". כלומר, הסיפא של המשנה עוסקת במי שיודע שהיום שבת, ויודע שאסור לעבוד בשבת, אך אינו בקי בפרטי ההלכות, וסובר שהמלאכה שהוא עושה מותרת בשבת, ונמצא שהוא עובר עברה אחת בכל שבת בגלל אי ידיעת ההלכה. התלמודים דנים באריכות גם במצבים אחרים, אך לא נוכל לעסוק בהם במסגרת פירושנו.

9 המשנה מעלה עיקרון מרכזי בתורת העונשין. כל מערכת משפט חייבת לתת את הדעת ליחס שבין המעשה לבין הידיעה והכוונה. במערכות משפט רבות המעשה הוא הקובע, ומי שעבר עברה נענש בלי להתחשב בהניעה מוטיבציה או בידיעתו או בכוונתו. אי הידיעה אינה פוטרת מן העונש. לעומת זאת, יש מערכות משפט המתחשבות במידת אחריותו של האדם או בכוונתו או בידיעתו: העושה במזיד ולהכעיס נענש יותר ממי שעושה לתיאבון. השיטה המקובלת במשפט העברי מורכבת מאוד, ואפשר גם שלא הייתה בו מעולם שיטה עקיבה.

10 משנתנו אינה מדגישה את עניין הכוונה, אך הוא נדון במקומות אחרים, ונקבעו בו כללים ברורים: העובר בשוגג חייב חטאת, ובמזיד מיתה בסקילה. קרבן חטאת בא לכפר על העוון אך אינו פוטר מן העונש, והעובר עברה במזיד אין לו כפרה. כנגד זה, מדגישה משנתנו את הידיעה. הידיעה היא תנאי לכניסה לעול תורה ומצוות ותנאי לאחריות ולעונש ולכפרה. מעשיו של מי שאינו יודע כלום, בין טובים בין רעים, כמעט אינם נחשבים כמעשה. לדעת מונבז, אדם זה אף פטור מעונש, ואולי לכל היותר חייב חטאת אחת, על עצם אי הידיעה, אך לא על חילול שבת. אבל אם האדם יודע את עיקר הלכות שבת, הוא חייב קרבן אחד על חילול כל שבת ושבת, אך אי הידיעה פוטרת אותו מן האחריות לעברה שעבר וגם מן הכפרה. רק היודע את ההלכה חייב על כל מעשה ומעשה. אין ספק שמדיניות ענישה-כפרה זו משקפת תפיסת עולם למדנית:

11 היחיד חייב ללמוד את ההלכות ולדעת את פרטיהן, שאם לא כן הוא אינו נמנה עם עדת מקיימי התורה ואינו נחשב אחראי למעשיו. יחד עם זאת, גילו חכמים יחס של סלחנות לציבור הרחב שאינו יודע הלכה, סלחנות שיש בה גם מידה בלתי מבוטלת של פטרנליזם.

12 במשנת כריתות מצינו מחלוקת דומה. וזה לשונה: "אמר רבי עקיבא: שאלתי את רבי אליעזר: העושה מלאכות הרבה בשבתות הרבה מעין מלאכה אחת בהעלם אחת, מה הוא? חייב אחת על כלן או אחת על כל אחת ואחת? אמר לי: חייב על כל אחת ואחת מקל וחומר: ומה אם הנדה שאין בה תוצאות הרבה וחטאות הרבה חייב על כל אחת ואחת, שבת שיש בה תוצאות הרבה וחטאות הרבה אינו דין שיהא חייב על כל אחת ואחת?! אמרתי לו: לא! אם אמרת בנדה, שיש בה שתי אזהרות, שהוא מוזהר על הנדה והנדה מוזהרת עליו, תאמר בשבת, שאין בה אלא אזהרה אחת. אמר לי: הבא על הקטנות יוכיח, שאין בהן אלא אזהרה אחת וחייב על כל אחת ואחת. אמרתי לו.." וכו' פ"ג מ"י. התלמודים דנים באריכות בשורשי המחלוקת בין רבי אליעזר לבין רבי עקיבא.

13 לא נוכל לעסוק כאן בפירוט בשתי ההצעות הנידונות בהם, ונסתפק בהעלאת הפירוש הנראה בעינינו פשוט יותר. כדי להבין את האפשרויות השונות, נשווה בין משנתנו לבין משנת כריתות.

14 משנת שבת:

15 1. שכח עיקר שבת, ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה - חייב על כל שבת.

16 2. ידע שהוא שבת, ועשה מלאכות שונות בשבתות הרבה - חייב על כל מלאכה ומלאכה.

17 3. ידע שהוא שבת, ועשה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת - חייב על מלאכה אחת.

18 משנת כריתות:

19 עשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה מעין מלאכה אחת בהעלם אחד - מחלוקת רבי אליעזר ורבי עקיבא.

20 השאלה הבסיסית היא: על מה נחלקו רבי אליעזר ורבי עקיבא, על המקרה השני הנזכר במשנת שבת או על המקרה השלישי? וגם לאחר שנדע באיזה מן המקרים הם חולקים, עדיין לא נדע מה דעת שניהם במקרה האחר. התלמודים מביאים את הדעות השונות ירו', פ"ז ה"א, ט ע"א-ט ע"ב; בבלי, כריתות טז ע"א-ע"ב: אם נחלקו רבי אליעזר ורבי עקיבא במקרה השני, הרי שמשנתנו כרבי אליעזר; ואם נחלקו במקרה השלישי, הרי שמשנתנו כרבי עקיבא. השאלה לא הוכרעה בתלמודים, וקשה לקבוע איזו פרשנות סבירה יותר. יחד עם זאת, ראוי לומר דברים אחדים על העניין הספרותי.

21 שאלה זו נידונה במשנת כריתות במסגרת דיון כללי במי שעשה מעשה אחד שיש בו עברות אחדות בהעלם אחד, כלומר מתוך אותה אי ידיעה. לרבי אליעזר, הסבור שגם אם עשה האדם מלאכות אחדות בהעלם אחד, הוא חייב על כל אחת ואחת, קל וחומר הדבר במי שעשה את המלאכות מתוך אי ידיעת פרטים רבים, שהוא חייב על כל אחת ואחת. נמצא שבהעלם אחד האמור במשנת כריתות מיותר למעשה, ויש לו מקום רק בשיטת רבי עקיבא, אלא שלא ברור אם הוא סבור שחייב רק קרבן אחד, משום שהעברה נעשתה בהעלם אחד; או שהוא סבור שהוא חייב משום שכל המלאכות היו מעין אותה מלאכה; או שמא נדרשים שני התנאים כאחד. לפי הפירוש האחרון, הנראה כפשט המשנה, משנת שבת אינה לא כרבי אליעזר ולא כרבי עקיבא, אלא כדעה השלישית. הווי אומר: אם משנת כריתות מדברת במקרה השני, כשעשה את המלאכות בשבתות הרבה, משנת שבת היא כרבי אליעזר; ואם היא מדברת במקרה השלישי, משנת שבת אינה לא כרבי אליעזר ולא כרבי עקיבא, שהרי רבי עקיבא מחייב קרבן אחד רק אם היו כל העברות מעין אותה מלאכה ובהעלם אחד; ומשנת שבת מחייבת קרבן אחד, משום שכל המלאכות הן מעין אותה מלאכה, אך אין בהן משום העלם אחד.

22 השוואת נוסח משנתנו לנוסח משנת כריתות מעניינת. ברור שהנוסח שלפנינו ארוך ומסורבל, ואילו נוסח כתב יד קופמן וכתב יד פרמא לכריתות קטוע, אך עדותם בטלה מול עדות כל שאר עדי הנוסח.

23 אם כן, הפסקה הראשונה במשנתנו היא כרבי עקיבא, ושאר המשנה או כרבי אליעזר או כרבי עקיבא, ואולי אף לא כשניהם. זאת ועוד. אם צדקנו בפירושנו לדברי רבי עקיבא בכריתות, הרי ששאר המשניות שבהמשך הפרק במשנת שבת, המונות את אבות המלאכה והתולדות, אינן כשיטת רבי אליעזר, משום שיסודן בהנחה שהעובר על אב ותולדה חייב קרבן אחד בלבד, והרי רבי אליעזר חולק על הלכה זאת, וכפי שנראה להלן, במשנה ב, גם איסי בן יהודה אינו מחייב בכגון זה אלא קרבן אחד; ואילו לשיטת רבי עקיבא, העושה אב ותולדה מביא קרבן אחד רק אם האב והתולדה נעשו בהעלם אחד, אלא שהאמוראים העוסקים במשניות הבאות אינם מקבלים הגבלה זו.

24 במשנת זבחים פי"ג מ"ג מחלוקת דומה "העלה וחזר והעלה, וחזר והעלה, חייב על כל עלייה ועלייה דברי רבי שמעון. רבי יוסי אומר אינו חייב אלא אחת". משנה זו משקפת אותה מחלוקת בין רבי אליעזר ורבי עקיבא, אלא שהדוברים הם בני דור אושא. רבי שמעון כרבי אליעזר, ורבי יוסי כרבי עקיבא.

25 כאמור, גולדברג, בעקבות פרשנותו הכללית של אפשטיין, סבור שהצירוף כלל גדול בא לציין משנה קדומה, אך לנו נראה שכל הכללים המצוינים במשנתנו הם פרי של סיכום בתקופה מאוחרת. נראה לנו שעורך המשנה סיכם את ההלכות והכריע ביניהן, תוך שהוא כולל בהן את דברי רבי עקיבא ורבי אליעזר. את הכלל האמור במשנתנו, יש ללמוד יחד עם כללי שלושים ותשעה אבות מלאכות שבמשנה ב ועם כללי ההוצאה שבמשנה ג. להלן נראה שרשימת המלאכות האסורות בשבת מיוחסת לרבי, ואילו משנה ג היא נגד שיטת רבי שמעון ושיטת רבי שמעון בן אלעזר. מכאן שהכללים האמורים במשניות הללו לא היו מקובלים על הכול, ושניסוחם הושלם כנראה רק בשלהי תקופת התנאים.

26 העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת אינו חייב אלא חטאת אחת – כלל זה אופייני למסכת שבת, והוא משמש כפתיחה למשנה הבאה, המבחינה בין אבות מלאכה לבין תולדותיהם ומחלקת אותם לקבוצות כמעין משפחות. למעשה אין הבדל בין אב מלאכה לבין תולדה, פרט לעובדה שהמלאכות מחולקות לקבוצות, ומי שעשה שתי מלאכות מקבוצה אחת חייב חטאת אחת בלבד. כאמור, רבי אליעזר חולק על הכלל שנכלל במשנתו, ואף רבי עקיבא מצמצם אותו מאוד. מכל מקום, ראוי להדגיש שקביעת הכלל וקביעת שלושים ותשע המלאכות האסורות בשבת אינן קשורות רק לשאלה אם יש להביא קרבן אחד או יותר. קביעת הכלל עומדת לעצמה כדרך ספרותית--הלכתית לסיכום המלאכות האסורות בשבת.

27 וראוי להעיר שמשתקפת במשנה מגמה לצמצם את המלאכות שחייבים עליהן חטאת או מיתה בסקילה. יש חכמים שתבעו להעניש את החוטא או לחייבו בהבאת קרבן חטאת על כל מלאכה ומלאכה, ויש חכמים שביקשו 'לאחד' מלאכות אחדות ולחשוב אותן לעברה אחת. נוסף על זה, ביקשו להבחין בבירור בין המעשה לבין הכוונה. סדרת מעשים עשויה להיחשב לעתים לחטא אחד בלבד או לחטאים אחדים, הכול לפי הכוונה והידיעה המוקדמת.